על עידו

עידו היה חלק מאיתנו – בקיבוץ, בקרוספיט, בקהילה. לא אחד שצועק או מחפש את המרכז אלא כזה שהנוכחות שלו היא המרכז. תמיד ראשון, תמיד נותן דוגמה, תמיד שם בשביל כולם. ספורטאי בנשמה, אבל יותר מזה – אדם של ערכים, של אהבת אדם, של שקט עם עוצמה.

ביום הזיכרון האחרון פתחנו את האימון ואמרנו בפשטות – "האימון הזה מוקדש לעידו."

זה היה ברור מאליו. עידו לא באמת עזב. הוא איתנו בכל אימון, בכל תנועה, בכל נשימה עמוקה שמוציאה מעצמנו עוד קצת, בדיוק כמו שהוא היה עושה.

לפני שבועיים חזרתי עם משפחתי מטיול במזרח. ובמהלך הטיול, במקום רחוק – אולי הכי רחוק מהקיבוץ, מהבית, מהאימון – עצרנו לרגע, והוצאנו את המדבקה עם שמו של עידו.

הדבקנו אותה שם, בנקודה שבה השמים והאדמה נראים קצת אחרת, אבל הלב – אותו לב.

כי עידו נמצא איתנו לא רק כאן. הוא הולך איתנו לכל מקום. בזיכרון, ברוח, ובמה שהוא השאיר אחריו – בתוכנו.

עידו הפך לחלק מהסיפור שלנו – של המקום, של ההתמדה, של הרוח שלא נשברת.

ואנחנו נמשיך לספר את הסיפור הזה – באימון, במעשים, ובעיקר – בדרך שבה אנחנו בוחרים לחיות.

‍

כשהיינו בפורטוגל ישבנו אני ואתה ואורי בחוץ, על החוף, כשאמא ואבא הלכו לטיול. הרגשתי שפשוט אני יכולה לשתף אותך, והתחלתי לספר לך מה עובר עליי ומה קורה לי בחיים, דברים שלא סיפרתי לאף אחד. אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה, שיכולתי לסמוך עלייך.

תמיד הזכרת לי שאני יפה ושאתה פה בשבילי לכל דבר. תמיד הרמת לי - אמרת לי שאני הכי טובה בכל מה שאני עושה, ושאף פעם לא אשפיל מבט, ושאהיה בטוחה במה שאני עושה. כשהיית בשנת שירות, כתבת לי ברכה ליום הולדת, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שבכיתי מברכה. בכיתי לא רק בגלל מה שכתבת, כי גם התגעגעתי אלייך מאוד, וריגש אותי שכתבת לי ברכה משם. בברכה כתבת לי כמה אתה גאה בי ואיך אני גדלה ומתבגרת מיום ליום.

‍

אני במדבר וכמה שהוא יפה. הוא פשוט קסום. חם ויבש ובו זמנית גם מלא חיים של צמחייה וחיות בר מגוונות. זה המקום שאני ארצה לחיות ולהעביר דרכו את ערכיי לקרובים אלי.

יש במדבר משהו כל כך מגוון וניגודי שיוצר מין ריקוד טנגו יפיפה, בין המוות לחיים.

היום דיברנו ברקע הסדרת חינוך של המסלול על מספר ערכים ודילמות שעומדים בפנינו בשירות הצבאי. ועולות המון מחשבות בעקבות המערכים האלה. האם שווה להקריב את עצמך למען המולדת? מה זה להיות לוחם? האם יש חיי אדם שחשובים יותר מהשני? ועוד כל מיני מחשבות שאני לא יודע לבטא.

האמת שהדבר שהכי עלה לי מהיום זה האהבה שלי לשירה וכמה שאני מתגעגע אליה. איך בא לי לחיות איתה במדבר, להקים ולבסס את חיינו פה.

חלום שלי:‍

ההורים שלי... החלום שלי הוא למצוא בן אדם שאני יוכל לחיות איתו כמו שההורים שלי חיים עם עצמם. איך שהם אוהבים את הסביבה הקרובה שלהם, את הדאגה שלהם כלפי הילדים, ובעיקר איך שהם מחנכים אותי ואיך שהם בנו אותי.

‍

התמונה החופשית:


כל מה שרואים בתמונה זה בעצם מה שמעסיק אותי רוב היום. אני עם חברים שלי המון וזה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות, הטבע, אני אוהב לטייל ולהיות בחוץ. אם זה בא גם עם חברים זה משדרג את זה לרמה הכי טובה שיש. 
משפחה:
המשפחה שלי זה הלב שלי. זה המקום המנחם שלי. כל יום שישי עם המשפחה המורחבת שלי הוא היום שישי הכי טוב.


‍

‍מנהיגות:

אני תמיד אוהב לשים את עצמי מקדימה ולהיות בחזית. אני מדריך בשמו"צ כבר שלוש שנים ונהנה מזה מאוד.

עוד יום בשיזפון. העייפות גבוהה מאוד ואתמול היה יום מאכזב. אני מקווה שהעניינים פה ישתפרו. וואי אני חייב קפה. בא לי קצת לכתוב על קפה. איזה טוב זה קפה. לדעתי ההמצאה הכי טובה בעולם, אני לא חושב שאני יכול בלי קפה. יכול להיות שזה קצת מוגזם , טוב בעצם זה באמת קצת מוגזם. אבל עכשיו ברצינות זה באמת תחום שמעניין אותי. סוגי קפה והטכניקות. אני מסוגל לשתות קפה כמו מים. אני לא יודע אם זה מוזר שאני כותב כל כך הרבה על קפה, זה היה לי נחמד.

האם טעות גדולה קובעת מי אתה? שאלה ששאלתי את עצמי לא מעט השבוע. ביום חמישי שעבר עשיתי מעשה שגוי ומטומטם של חוסר בגרות והבנה של מה שיש לי בידיים. אחרי הפעולה הזאת הרגשתי כל כך אפס ולא ראוי לכלום, לא תיארתי את עצמי בסיטואציה כזאת. אבל למה אני כעצם כותב? הגעתי להבנה שזה היה פשוט טעות. טעות חמורה אבל טעות, ובסופו של דבר לומדים מטעויות ומדברים כאלה נבנים. אם וכאשר בן-אדם עושה טעות, תמיד ניתנת לו ההזדמנות לכפר ולהשתפר. זה לא אומר שלא יהיו השלכות ואפילו השלכות כבדות אבל בכל זאת תינתן ההזדמנות השנייה. ואף טעות לא מגדירה את מי שאתה. מה שמגדיר אותך זה איך אתה מגיב לסיטואציה. האם אתה נכנס ומתכנס בתוך עצמך ולא עושה עם זה כלום או שאתה עושה שניה חושבים, מפיק לקחים ולומד מהטעויות ואפילו משתפר בזכות אותה הטעות שקרתה.

אני באמת מודה לגורל שהביא אותי לשירה שלי. אני כל כך אוהב ומעריך אותה. יש רגעים שאני לא קולט איך הגעתי למצב הזה איתה. לא מגיע לי ואולי דווקא כן, לא יודע. בתקופה האחרונה אני חושב על הקשר שלנו הרבה. על העתיד בעיקר. איך שבא לי שנגור ביחד, שיהיה לנו כלב, שנטייל בעולם ביחד, פשוט לנהל חיים אחד עם השני. אני מרגיש שמצאתי את ההבנה של מה זה אהבה, אהבת אמת. אני סומך עליה בהכל ומרגיש שאני יכול להיות הכי אני שיש לידה. בלי שישפטו אותי ובלי לנסות להרשים אף אחד.